משרד עו"ד: יהושע רובין נ' סאלם

פסק דין

כללי

מונחת לפני תביעה לפיצויים של עורך דין נגד לקוחו לשעבר, בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"א – 1961 (להלן: "החוק/ חוק לשון הרע"), זאת בגין מכתב אשר נשלח על ידי הנתבע ללשכת עורכי הדין בישראל (להלן: "הפרסום" או "המכתב") בו הוא מלין על חוסר שביעות רצונו מהשירות אשר קיבל מהתובע אשר ייצג אותו בהליכים שונים, כך לטענתו.

התובע טוען כי התלונה ללשכת עורכי הדין עולה כדי פרסום לשון הרע נגדו וכי הפרסום פגע בשמו הטוב.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית והסכימו כי פסק הדין יינתן מבלי שייחקרו על תצהיריהם ולאחר שיוגשו סיכומים.

רקע בתמצית

התובע, עורך דין במקצועו, מייצג לקוחות במוסדות משפטיים בתחומים שונים.

הנתבע, פנה אל התובע בשנת 2006 לצורך ייצוגו בשני עניינים, האחד, בהגשת ערעור על פסק דין אשר ניתן ביום 20.4.06 בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת כאשר הנתבע יוצג על ידי עורך דין אחר והשני, בהגשת תביעת פינוי מנכס.

בפגישתם ביום 25.4.06 חתמו הצדדים על הסכם שכ"ט, במסגרתו התחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 15,000 ₪ בתשלומים חודשיים עבור הטיפול בשני העניינים וכך אכן שולם.

בהתאם למוסכם, הגיש התובע בשם הנתבע ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת תיק עמ/1023/06. הערעור נדחה בפסק דין אשר ניתן על ידי ההרכב אשר שמע את התיק, ביום 27.5.07 והוטלו על הנתבע הוצאות בסך 15,000 ₪.

בתאריך 3.7.07 פנה הנתבע ללשכת עורכי הדין בישראל, מחוז הצפון, במכתב התלונה מושא תיק זה, בו הלין על השירות הרע אשר קיבל, לטענתו, מן התובע.

בהמשך, הגיש הנתבע תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בנצרת, להשבת שכר טרחה, בטענות שונות, בחלקן זהות לאלו אשר הועלו במכתבו ללשכת עורכי הדין, ובין היתר טען כי התובע כאן, לא הגיש בסופו של דבר את תביעת הפינוי. לפיכך ואחר ששילם את כל שכר הטרחה המוסכם מראש, עתר להשבת חלק משכר הטרחה אשר שולם (ת"ק 675/07).

התובע כאן, הגיש תביעה שכנגד בגין הוצאת דיבה, בטענה כי הנתבע הכפיש את שמו ברבים, בין היתר בפני מזכירתו, בהזדמנויות שונות בהן נפגשו בבית המשפט.

ביום 14.12.07, לאחר שנשמעו טענות הצדדים, ניתן פסק דין לדחיית שתי התביעות.

הנתבע כאן הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין (בר"ע 8/08) ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו כאשר קבע כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא לצורך הכרעה בשאלת גובה שכר הטרחה אשר שילם הנתבע כאן, הוא התובע בתביעה הקטנה העיקרית. בתום הליך זה, ניתן פסק דין בו נקבע, בין היתר, כי אחר שנדחה הערעור וההחלטה בבית המשפט בענייניי משפחה הפכה חלוטה, התייתר הצורך בהגשה תביעה לפינוי, אולם שכר הטרחה אשר שולם כלל גם את הליך הפינוי, ומשהתייתר הצורך בו הרי שהיה מקום להשיב חלק משכר הטרחה. בפסק דין מיום 1.5.09 חויב התובע כאן, להשיב לנתבע מחצית משכר הטרחה אשר שולם, סך של 7,500 ₪ והוצאות משפט בסך של 500 ₪.

התובע כאן, הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (בר"ע 195/09) אשר נדחה תוך חיוב התובע כאן בהוצאות בסך של 1,000 ₪.

טוען התובע כי במכתב הנתבע ללשכת עורכי הדין הועלו טענות המסלפות את האמת וכי יש בו משום פרסום אסור של לשון הרע. מכאן התביעה.

טענת התובע בתמצית

התובע טוען כי לא נפל כל פגם בשיקול דעתו המקצועי באשר לאופן ניהול ההליכים המשפטיים ובהתנהלותו מול הנתבע, וכי שכר הטרחה אשר גבה מהנתבע הולם את העבודה אשר נדרשה בעניינו של הנתבע. לטענת התובע, סכום שכר הטרחה משקף נכונה את העבודה אשר השקיע בטיפול בענייניו של הנתבע, וכי הנתבע נפגש עימו מספר פעמים, הן במשרדו והן בין כותלי בית המשפט ובכך הודה אף הנתבע בהזדמנויות שונות.

התובע טען כי התלונה אשר הגיש הנתבע ללשכת עורכי הדין פגעה בשמו הטוב ובמוניטין אשר רכש בעמל רב במהלך השנים וכי חלק מהדברים אשר טען הנתבע אינם אמת, כך לעניין סעיפים 3-6 במכתב התלונה. התובע טען כי דברים אלו פגעו בו באופן אישי כאשר הוצג כאדם לא אמין וכעורך דין רשלן.